צאו נ' חברת דואר ישראל בע"מ

פסק דין

התובע הינו דיפלומט הרפובליקה הסינית (טאיוואן). הוא שירת בדרום אפריקה וביום 4.1.2013 הוצב בישראל. התובע שיגר חבילות עם חפציו האישיים מדרום אפריקה לישראל – באמצעות הדואר. בהתאם לנטען, שתי חבילות התקבלו בשלמותן. שלוש חבילות התקבלו כשהפריטים בהם ניזוקו משמעותית. חבילה רביעית הגיעה לארץ ונשלחה בחזרה אל מען השולח, מאחר והיא לא נדרשה על ידי התובע. התובע הגיש תביעה כנד הנתבעת, ע"ס 15,840 ש"ח, שיעור הנזק הנטען לחבילות ועלויות המשלוח.

הנתבעת טוענת שהיא אינה נדרשת לשאת בתשלום פיצויים. הועלתה טענת סף, לפיה עילת התביעה התיישנה, כאמור בהוראת סעיף 84 לחוק הדואר, תשמ"ו-1986 (להלן – "חוק הדואר"); לגופם של דברים, נטען שהדין מגביל את שיעור הפיצוי לסך מינימאלי.

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, העדויות והראיות, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להתקבל, בחלקה.

התיישנות:

סעיף 84 לחוק הדואר מורה כדלקמן:

"לא ייזקק בית המשפט לתובענה על פי סעיפים 77 עד 83, אם תוך פרק הזמן המפורט להלן מיום שנתקבל דבר הדואר למשלוח לא דרש התובע, בכתב, פיצויים מבעל הרישיון הכללי, או שדרש כאמור אך לא הגיש תובענה תוך תשעים ימים מתאריך ההודעה על דחיית דרישתו.

שירות דואר פנים – שנה אחת;

שירות דואר בין-לאומי – שישה חודשים".

התובע דיווח על הנזקים לנתבעת ביום 6.2.2013, בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק הדואר (עדות נציג הנתבעת, עמ' 1, ש' 29). הודעות הדחייה נערכו על ידי הנתבעת בימים 9.5.2013, 27.5.2013 ו – 20.6.2013. התביעה הוגשה ביום 8.10.2013.

הנטל להוכיח קיומה של טענת התיישנות מוטל על הגורם הטוען לקיומה של טענה כאמור. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שעילת התביעה התיישנה, כבר מעצם העובדה שהיא לא הוכיחה מהו המועד בו התקבלו אצל התובע ההודעות על דחיית דרישתו (לא הוכח אף מהו המועד בו נשלחו ההודעות אל התובע). כאשר עסקינן בטענת סף שהשלכותיה עשויות לקבוע את גורל ההליך, היה על הנתבעת לציין מהו המועד בו נמסרו בפועל ההודעות לתובע (חזקה על הנתבעת, אשר עיסוקה בתחום הדיוור, שהיה באפשרותה להציג אסמכתאות כאמור).

מעבר לאמור, נפסק זה מכבר שראוי היה שבמכתב דחייה שמשגרת הנתבעת לפונים תהא הפנייה להוראת סעיף 84 לחוק הדואר ולפרק הזמן הקצוב להגשת תביעה (תק (ת"א) 619/04 הולנדר מירה נ' רשות הדואר (31.3.2004; סעיף 6 לפסק הדין); תק (עפ') 25712-05-12 שי קפלן נ' חברת דואר ישראל בע"מ (12.11.2012; סעיף 9 לפסק הדין); בשא (ראשל"צ) 4751/07 לארי בר נ' חברת דואר ישראל בע"מ (30.4.2008; סעיף 27 לפסק הדין).

בנסיבותיו המיוחדות של העניין – כאשר התובע הוא דיפלומט (עובדה שהייתה ידועה לנתבעת), שאינו חי בארץ דרך קבע ואינו מכיר את הדין, שפתו שונה ויכולתו להתמצא בנהלים מוגבלת, וכאשר מדובר בתקופת התיישנות קצרה במיוחד – קיימת הייתה חשיבות רבה ליתן לתובע מידע על אודות הוראת סעיף 84 לחוק הדואר ותקופת ההתיישנות המיוחדת. זכויות הנתבעת לא היו נגרעות לו הייתה מופיעה במכתבי הדחייה הפנייה להוראת סעיף 84 לחוק הדואר, ההנחיה להפנות במכתב הדחייה להוראה כאמור הובאה לא אחת בפסיקה של בתי המשפט (כאמור לעיל), והיה במתן הנחייה כאמור משום שירות ראוי למי שעושה שימוש בשירותי הנתבעת. אני סבור שבנסיבות העניין, מכוח חובת תום הלב, מחויבת הייתה הנתבעת ליתן לתובע מידע כאמור במסגרת הודעת הדחייה. הימנעות הנתבעת מלפעול באופן כאמור נזקפת לחובתה.

אני קובע אפוא שלא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית לפיה התביעה התיישנה.

קיימת מחלוקת ביחס לשאלה כמה חבילות נשלחו על ידי התובע. התובע טוען שנשלחו 6 חבילות והנתבעת טוענת שנשלחו 5 חבילות. התובע טוען ש – 3 חבילות התקבלו כאשר פריטים רבים נמצאו שבורים, לרבות פריטים שמטבעם אינם רגישים להובלה (פריטים מעץ, פריטים ממתכת, מכונת גילוח שבורה, סירים מעוכים וכיו"ב; ר' עדות התובע; ר' דוחות נזק שהוצגו, צורפו לכתב ההגנה), חבילה נוספת, רביעית, הושבה לדרום אפריקה.

הנתבעת מפנה להוראות הדין המתייחסות להגבלה על שיעור הפיצוי. בהתאם להוראת תקנה 1(א) לתקנות הדואר (היקף האחריות לדברי דואר פנים), תשס"ו-2006 (החלה לגבי חבילה שנשלחה מחו"ל מכוח הוראת סעיף 83(ב)(2) לחוק הדואר), שיעור הפיצוי המקסימלי עבור כל חבילה שניזוקה הוא 701 ₪.

לא הוצגו אסמכתאות המעידות על שיגור 6 חבילות. בנספחי כתב התביעה הוצגו אסמכתאות המתייחסות לשיגור של 5 חבילות בלבד. בנסיבות כאמור, בהיעדר הוכחה למשלוח 5 חבילות, תתברר התביעה ביחס לקיומן של 5 חבילות. ביחס לשתי חבילות אין לתובע טענות, המשמעות הינה שהדרישה לפיצוי כספי מתייחסת ל – 3 חבילות.

לא הונחה תשתית עובדתית מספקת המעידה על כך שהחבילות נשלחו בדואר דיפלומטי.

איני מקבל את טענת הנתבעת לפיה התובע אינו זכאי לפיצוי מאחר והוא פנה בטענות לעניין התכולה באיחור ולא במועד קבלת החבילות, כבר מהטעם שלא הוצגו אסמכתאות ברורות המעידות על המועדים המדויקים בהם נמסרו לתובע החבילות.

ביחס לשתי חבילות, עצם העובדה שהתובע קיבל את החבילות כשפריטים רבים בהם ניזוקו – כל זאת ללא שניתן הסבר מניח את הדעת מצד הנתבעת לסיבה לכך, במיוחד כאשר ניזוקו פריטים שהם אינם שבירים (ר' עדות נציג הנתבעת לפיה: "אין לי יכולת לדעת אחרי פרק זמן שעבר איך זה קרה"; עמ' 2, ש' 27) – מצדיק פסיקת פיצוי בשיעור המרבי הקבוע בדין, סך של 701 ₪ עבור כל חבילה. אשר לטענה שהתובע לא רצה לקבל את אותה החבילה שהוחזרה לדרום אפריקה ושהחזקה הינה שהתובע קיבל דרישה להגיע וליטול את החבילה (עמ' 2, ש' 30 – 31) - איני מקבל את הטענה. לא הוכח שהנתבעת הפנתה אל התובע דרישה להגיע וליטול את החבילה (ככל הנראה לאחר שהנתבעת מילאה דו"ח נזק ביחס לחבילה זו; אסמכתא מתאימה לפיה הנתבעת פנתה אל התובע ליטול את החבילה לא הוצגה) ובלתי סביר שהתובע ששיגר את החבילה מדרום אפריקה אליו, אל מענו החדש, בישראל, יימנע מליטול את החבילה (לא ברור מדוע ביום בו מילא התובע דו"ח נזק לא נמסרו הפריטים – שעולה שהם ניזוקו – לתובע; לא הוכח שעובדה זו נעוצה בסירוב של התובע או בסיבה אחרת, למשל הותרת הפריטים על מנת לערוך בירור וכיו"ב). מעבר לאמור, משנקבע שטענות התובע מתייחסות ל – 3 חבילות, כאשר עולה שפריטים בכל 3 החבילות ניזוקו (הוצגו שני דוחות נזק, אולם מהמסמך שהוצג על ידי נציג הנתבעת בדיון עולה שנערך דו"ח נזק גם ביחס לחבילה השלישית), זכאי התובע לפיצוי גם ביחס לחבילה זו. הפיצוי הכולל עבור החבילות הינו, אפוא, סך של 2,103 ₪ (701 ₪ עבור כל חבילה).